בנם של ולנטינה ולב. ולדיסלב נולד ביום א' באדר תש"מ (18.2.1980) בעיר באקו שבאזרבייג'ן. הוא בן הזקונים של הוריו, אח של רומן ושל זאור.

אומנם היה ולדיסלב בן הזקונים, צעיר מאחיו בעשר שנים, והוריו הרעיפו עליו אהבה וחום, אך לא פינקו אותו יתר על המידה. הוא גדל באזרבייג'ן עד גיל ארבע עשרה, ובהיותו בגיל הזה התלבטו הוריו אם להגר לארצות הברית או לעלות לישראל. "יהודים צריכים לחיות בארץ ישראל," הכריעו הוריו.

בשנת 1994 עלו בני משפחת רחמימוב לארץ. ולדיסלב נפרד מנוף ילדותו ומהתרבות שגדל על ברכיה ושם פניו אל חייו החדשים. בבאקו למד ולדיסלב לנגן בפסנתר, ובארץ ציפתה לו ולמשפחתו מנגינה שונה. תחילה התגוררה המשפחה בתל אביב. חבלי הקליטה היו קשים, אך בשל הרצון והנחישות של הוריו לפתוח לילדיהם צוהר לעתיד טוב יותר לא אפסה התקווה. ולדיסלב סייע להוריו בפרנסת המשפחה והיה להם לעזר. הוא החל לעבוד במפעל לייצור מוצרי קוסמטיקה, ובו־בזמן למד בבית הספר "רוגוזין" (לימים "ביאליק־רוגוזין"). הלימודים והעבודה הקלו את קליטתו של ולדיסלב בחברה הישראלית. כעבור חודשים אחדים עקרו בני משפחת רחמימוב לבאר שבע. הם התיישבו בשכונה ד' בעיר. ולנטינה ולב דאגו לבנם הצעיר, אך ולדיסלב שוב עמד איתן, התערה בחברה החדשה, הסתגל ללימודים, עסק בספורט ורכש חברים טובים.

ולדיסלב צלח את בחינות הבגרות וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון.

בשנת 1998 התגייס ולדיסלב לצה"ל. הוא שירת ב'מתיל"ן' (מארבים, תצפיות, יירוט, לוחמה ניידת), יחידה מובחרת של משמר הגבול. עיקר פעולותיה היו מלחמה בטרור ובפשע. לוחמיה נבחרו בקפידה, ולא היה שמח ממנו כשהתבשר ולדיסלב כי נדרש לשורותיה.

לאחר שהשתחרר ולדיסלב מצה"ל, פנה מייד ללימודים. "צריך להתקדם," נהג לומר. הוא היה נחוש להצליח ולפלס את דרכו המקצועית.

ולדיסלב נרשם ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה במכללה הטכנולוגית להנדסה בבאר שבע. הוא מימן את לימודיו בכוחות עצמו. הוא עבד כמאבטח ב"רכבת ישראל" ושימש חונך בתוכנית "פרח", תוכנית לאומית להשפעה חברתית, המשמשת גשר בין סטודנטים ובין ילדים הזקוקים לעזרה בלימודים ולמשען רגשי. תרומתו של ולדיסלב לחברה לא פסקה, ובמשך שנתיים התנדב בבית האבות "שוודיה" בבאר שבע. לאחר שסיים ארבע שנות לימודים במכללה והוסמך באופן רשמי, עבד ולדיסלב כטכנאי בחברת בקרה ואלקטרוניקה כשנה וחצי.

בתקופת עבודתו ב"רכבת ישראל" הכיר ולדיסלב את קטיה שפיר, ילידת אוקראינה. פגישתם הראשונה נערכה בבית קפה בקניון עזריאלי הנגב. "הייתה כימיה מיידית, מהר מאוד נעשינו חברים," סיפרה קטיה בעיניים נוצצות. "ולדיסלב היה ג'נטלמן אמיתי, סייע בכל עבודות הבית, עשה כביסה ואפילו בישל."

ולדיסלב וקטיה טיילו יחד ברחבי העולם: בטורקיה, בשווייץ ובסקנדינביה. בארץ נהנו לבלות בקולנוע ואהבו משחקי מחשב. בימי שבת נהגו לנסוע עם חברים לכינרת ולאתרי דיג נוספים כי ולדיסלב נודע בחיבתו לדיג.

ביום 3.8.2008 התגייס ולדיסלב לשירות בתי הסוהר. הוא עשה זאת בעצה אחת עם אחיו הבכור רומן, שהצטרף לשירות שנים אחדות קודם לכן. "חשבתי שוולדיסלב מתאים לעבוד בארגון, הצעתי לו להתגייס והוא נעתר," סיפר רומן.

ולדיסלב סיים קורס סוהרים ושירת כמפקד טכנולוגיות שאינו קצין בבית הסוהר "קציעות". לאחר מכן עבר לבית הסוהר "נפחא" ושימש קצין טכנולוגיות. כשהתבשר כי יועד לקורס קצינים לא היה מאושר ממנו. "הרעיון לצאת לקורס הלהיב אותו," נזכר רומן, אחיו של ולדיסלב, "הוא תמיד רצה להיות קצין והיה אחוז התלהבות. הוא חיכה בקוצר רוח לתחילת הקורס ונהנה מכל רגע."

ולדיסלב היה בחור אחראי, איש מעשה, ממוקד ושאפתן, מומחה במחשבים. הוא היה אחראי למרכז השליטה בבית הסוהר. חבריו לשירות נהגו להתקשר אליו בכל שעות היממה כדי לבקש פתרון לבעיות טכניות. הוא נעתר לכולם וסייע להם לפתור כל בעיה. הוא מילא את תפקידו במרץ ובמסירות.

ולדיסלב היה מסור לא רק לתפקידו ולעבודתו אלא גם למשפחתו, ובני המשפחה כולם היו קשורים זה לזה בכל נימי נפשם. ולדיסלב התגורר בבית הוריו, ולפיכך דאג תמיד לכל מחסורם. שני אחיו רומן וזאור סיפרו בהערכה רבה כיצד שימש פה ואוזן להוריו שעלו ארצה בגיל מבוגר והתקשו להשתלב בשוק העבודה. כל אימת שנזקקו לו היה ולדיסלב מגיע בשמחה ומסייע להם בענייני היום־יום. למעשה היה ולדיסלב מקור תמיכה, גאווה ונחת להוריו. לא פעם אמר להם: "אתם גידלתם אותנו, עכשיו אנחנו צריכים לתת לכם את הכבוד." ואכן, הוא גמל להם עד אין קץ. אחיו סיפרו כיצד נרתם לשפץ את בית הוריו ועשה זאת בתוך שלושה חודשים וביסודיות רבה.

רומן, אחיו של ולדיסלב, רכש דירה במרחק שני בתים מבית הוריו, באותו רחוב ממש, ולפיכך הקשר בין האחים היה יום־יומי. בימי שבת הגיעו האחים לארוחה בבית ההורים. "גם אנו האחים היינו גאים בו. עבור ילדיי לא היה דוד נפלא ממנו," תיאר רומן את הקשר החם שהיה בין ולדיסלב ובין אחייניו, ילדיו של רומן. "הוא היה דוד מחבק ואוהב, מפתיע וקשוב, עונה על כל שאלה בסבלנות רבה. הם נעזרו בו בכל הקשור למחשבים, והוא מיהר לסייע ולפתור בעיות. כשהיה מבקר אותנו, הילדים היו קופצים עליו בשמחה. בימי הולדת הוא היה משתגע ומרעיף עליהם מתנות."

ולדיסלב תמך גם בהוריה של קטיה, בת זוגו. הוא סייע להם כשביקשו להעתיק את מקום מגוריהם, ולאחר מכן נשאר לגור עם קטיה בדירת הוריה הישנה.

צוער ולדיסלב נפל ביום כ"ה בכסלו, א' חנוכה, תשע"א (2.12.2010) באסון הכרמל, בשריפה הגדולה שהתלקחה בהר הכרמל.

השריפה בכרמל כילתה יער, חורש ובתי מגורים רבים בפארק הכרמל וביישובים שמסביבו. כשבעה־עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי הקיבוץ בית אורן ועשרות בתים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש. 

בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט לפנות את אסירי הכלא "דמון" ואת אסירי הכלא "הכרמל". למשימה הזו חברו קצינים, שוטרים, לוחמי האש של שירות הכבאות וההצלה, צוערים ומדריכי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר (מחזור א) – כולם יחד כדי להציל חיים.

בשעה שלוש וחצי נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה לשלוח לשונות אש לעבר האוטובוס. קירות אש ענקיים חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו כל שמץ חיים במהירות שיא.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים, שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג אוטובוס הצוערים, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

רומן, אחיו של ולדיסלב, סיפר כי ביום האסון נסע ברכבו בשעת צוהריים ושמע כי אוטובוס של שירות בתי הסוהר נקלע לשריפה בכרמל. הוא הניח כי מדובר בלוחמי "נחשון". כאשר שב הביתה התקשר לאחיו ולדיסלב בדאגה. הוא לא נענה, וחשש כבד התגנב לליבו. ככל שנקפו השעות הבין רומן כי קרה אסון נורא.

קטיה, בת זוגו של רומן, סיימה את עבודתה בצוהרי יום האסון. בשעה אחת ורבע אחר הצוהריים שוחחה עם ולדיסלב. הוא סיפר לה כי הוא וחבריו בדרכם צפונה לפנות את אסירי הכלא "דמון". הוא הוסיף כי אינו יודע מתי ישוב. קטיה ביקשה שייזהר. היא סיפרה שכעבור זמן־מה לא פסקו צלצולי הטלפון, אך רק בשעה שמונה בערב הבינה כי אהובה ולדיסלב לא ישוב אליה. בשעה אחת עשרה לפני חצות הגיעו הבשורות העגומות.

"חיכינו להן ... הכול כבר היה ברור," סיפר לב, אביו של ולדיסלב, בעיניים עגומות.

ימים אחדים לפני האסון חגגה קטיה את יום הולדתה. היא סיפרה כיצד הלכה עם ולדיסלב לבחור טבעות לכבוד נישואיהם. אומנם הם עדיין לא קבעו תאריך לחתונה, אך שניהם היו משוכנעים כי נועדו זה לזה. "לא היינו רק זוג, היינו קודם כל החברים הכי טובים," סיפרה קטיה.

ולדיסלב היה בן שלושים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הוא הניח הורים, שני אחים ובת זוג.

לאחר נפילתו הועלה ולדיסלב לדרגת מישר והוענק לו עיטור המופת על אומץ ליבו הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשו בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידו.

רומן, אחיו של ולדיסלב, כתב לאחיו: "ולדיק, בן, אח, דוד וחבר יקר ,נלקחת מאיתנו בדרך להציל חיים בשל סיבות שאינן ברורות ובטח שאינן מוצדקות. היית אדם יחיד במינו. תמיד עוזר, מתעניין, לומד ומחכים. בדיוק בגלל זה איננו מבינים למה צרה כזאת קרתה לך. אין לתאר את הכאב ואת האכזבה שחווינו כשגילינו שהיית בין הנופלים על הכרמל. חשבת בדרכים לא רגילות ותמיד היית צעד אחד לפני כולם, לכן היית כה מבריק. אני מניח שהקלישאה הידועה אכן נכונה – המוכשרים והאיכותיים תמיד הולכים ראשונים. כל כך רצית להיות קצין, כל כך רצית להתקדם בחיים, כל כך רצית לשמח את ההורים, כל כך רצית להקים משפחה. לבסוף נשארת עם חבריך יחד – עם ארבעים ושלושה גיבורים – לנצח נצחים. עץ הלימון ששתלת חדל לגדול בלעדיך. השמש הפסיקה לזרוח. השמיים נפלו, העיניים יבשו. רק פינת הנצחה נשארה, ובפינה הדרגות שלא ענדת והתעודה שלא קיבלת, ועל הקיר תמונות. והזיכרונות, הזיכרונות ... השארת חלל ענקי בליבנו שלעד יישאר שלך. אתה חסר כל כך!"

גונדר משנה חזי מרקוביץ, מפקד בית הסוהר "נפחא" ומפקדו של ולדיסלב, אמר עליו:

"מאז גיוסו לשירות בתי הסוהר ובחלוף הזמן חלם להיות קצין והיה מאושר כשהתבשר על יציאתו לקורס. בחור מוכשר, צנוע, נעים הליכות, עושה את מלאכתו בחריצות שאין כדוגמתה. כך חדר ללב כולם – המפקדים והסוהרים כאחד – באופיו המיוחד ובנחישותו, בעבודה קשה. היה בראש המחנה, כך בחייו, כך במותו, צעד בראש המחנה למשימת הצלת חיים שממנה לא שב. אנו, מפקדים ועמיתים לשירות, כואבים ומסרבים להאמין על לכתו בטרם עת, ובעיקר מתגעגעים."

כל מי שהתגעגע לשמוע את קולו של ולדיסלב והתקשר לטלפון הנייד שלו שמע את השיר Forever Young מתנגן ברקע. ולדיסלב רצה להישאר צעיר לנצח: הוא רצה להגשים חלומות רבים, הוא רצה לסיים את קורס הקצינים ולהיות קצין, הוא רצה להמשיך לשמח את הוריו ולהסב להם אושר, הוא רצה להתחתן עם קטיה, הוא רצה ילדים ומשפחה. ולדיסלב לא הספיק. ביום אחד נגדעו חלומותיו. הוא יישאר צעיר לנצח.

ולדיסלב מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, שנבנתה ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן. האנדרטה נחנכה בדצמבר 2011; ולדיסלב מונצח גם באנדרטה שבחורשת ה־44 בהר מרון, שניטעה במאי 2011; ב"יוטיוב" פורסמה מצגת תמונות לזכרו של ולדיסלב.